על מנצחים ומוליכים – רשמים מהרצאתו של איתי טלגם ב-HUB ת"א

על ניצוח תזמורת כהקבלה לניהול ארגון וצוות – רשמים בעקבות הרצאתו של איתי טלגם בHUB תל אביב.

על איתי טלגם כבר שמעתי מזמן. קראתי כתבה אודותיו בהארץ, צפיתי בהרצאות שלו ב-TED, ונהניתי להחמיא לעצמי ואמרתי שהוא עושה את מה שאני עושה רק בתחום ניצוח ותזמורות. אבל האמת היא שיש הבדל מהותי (מלבד כמובן המחמאות לא לי שהשתעשעתי בהן…).

איתי טלגם

בניגוד לסדנאות שלי, בהן אני שמה את הקבוצה (צוות/מחלקה/מנהלים) בסוג של מעבדה – נותנת להם לעבוד ולפתח אינטראקציה ואח"כ מקבילה ביחד איתם את מה שקרה ליום יום הניהולי/ארגוני שלהם, איתי עובד קצת אחרת. הוא בעצם מעביר הרצאה, באמצעות קטעי ודיאו, על סגנונות ניהול (ועוד מן הסתם) וקטעי ההמחשה שלו הם קטעי הוידאו של המנצחים והתזמורות.

אגב, בסיום ההרצאה פניתי אל איתי ואמרתי לו שהיה יכול להיות מעניין לשים את אותם מנצחים בסוג של מעבדה כזאת, ואח"כ לפתוח דיון ולשוחח איתם אודות אופן ניצוחם (או להקביל מאופי הניצוח לתחומים אחרים בחייהם)…

ועד כאן להתפלספות…

בקיצור, כשראיתי ש-HUB תל אביב מארח אותו להרצאה, מייד סימנתי ביומן. וכך שמחתי שתהיה לי את ההזדמנות גם לשמוע את טלגם וגם לבקר בהאב. HUB תל אביב, למי שלא מכיר, הוא מתחם מגניב במיוחד, המיועד, קודם כל לשמש כתחליף משרד, לאנשים שעובדים מהבית.  ניתן למצוא שם את כל השירותים המשרדיים כמו קווי אינטרנט, פקס, ניירת, דפים ועוד ועוד. בנוסף לכך יש למקום אג'נדה והם בעצם רוצים שהאנשים שמגיעים לשם, שהם כנראה ברובם יזמים, או פשוט סתם אנשים עצמאיים בעלי עסק, יפרו אחד את השני. וכך על כוס קפה בין מייל למייל, יוכלו לפתח רעיונות.

בנוסף, המקום, שהוקם  ע"י שני יזמים צעירים (ומגניבים, כבר ציינתי?) הוא בעל מודעות סביבתית ירוקה, וכך יש שם ספרייה להחלפת ספרים, אין כוסות חד"פ בפינת הקפה, ואת הבירות לוקחים ופשוט משאירים כסף בקופה. הסתבר לי שיש סניפי HUB ברחבי העולם, והחברה הישראלים מתעדים להקים סניפים נוספים בערים נוספות בישראל (נראה לי שקראתי על באר שבע וירושלים). בקיצור, אלו מסוג העסקים שאתה מצטער שלא היית שותף להקמתם או לחשיבה על הקמתם ובאופן כללי, נראה כאילו מאוד מאוד מגניב (פעם 3 גלידה) לנהל אותם.

פעם בשבועיים מתקיים לו Hub Pub, שזהו ערב עם הרצאות בנושאים מעשירים. וכך גם התארחה לה הרצאתו של איתי טלגם. העלות אגב, סמלית  30 ש"ח וחינם לחברי ה-HUB.

הגעתי למקום לאחר יום ארוך בתל אביב. התרשמתי כאמור מהרוח הצעירה והשוקקת שבמקום. אגב, אפרופו היום הארוך בתל אביב, כשלא הייתי סגורה על תוכניותי, חשבתי לעבוד ב-HUB עצמו. לשאלתי נענתי כי ניתן להתנסות פעם אחת ללא תשלום בעבודה ב-HUB ואח"כ יום בודד עולה 100 ש"ח. כמובן שיש תעריפים מוזלים למי שלוקח חבילה.

הרצאתו של איתי התקיימה במרפסת של המקום, וכך ישבנו תחת כיפת השמיים הקרירים יחסית של סוף אוקטובר וחיכינו להרצאה. איתי הגיע, הוא לא עלה לבמה כי לא היתה כזאת, ובכלל, כולו וכל הרצאתו היו נטולי פורמליות. דמותו על השיער הסתור והמשקפיים השחורות שידרה אמפטיה וחביבות ללא אגו. איתי גם הסביר שזאת לא הולכת להיות הרצאה, אלא שיחה, ביקש להוריד את האורות מעל הקהל, אבל לא מדי, כדי שיוכל לראות אותנו.

הערה חשובה: הרצאתו המעניינת של טלגם כללה קטעי וידאו של מנצחים ופרשנויות של הקהל ושלו למה שנראה על המסך. אני מבחינתי, אביא את הדברים מנקודת מבטי, אציין את חלק מתגובות הקהל שנראו לי רלוונטיות, ושהסכמתי או שלא הסכמתי איתם. אבל אין מדובר בתמלול ההרצאה. גם כדי לשמור על זכויות היוצרים של איתי וגם כי, מי שכבר מכיר אותי, יודע שזה אופיי. אגב, מאותה סיבה בדיוק, אני לא מביאה כאן את קטעי הוידאו שהוקרנו בהרצאה, גם כי זה ידרוש אותי לחיפוש ממושך (בכל זאת, אני לא מהתחום המוזיקלי) וגם כי רוצה להשאיר לכם טעם של עוד ולא לנסות ולהתיימר ולהחליף את הרצאתו של טלגם.

איתי פתח והציג את עצמו בתור "מנצח". אמר שלא נוח לו עם המושג הזה, שבעברית מתפרש כ-winner  ושהרבה יותר נוח לו להציג במקבילה באנגלית "conductor". ואז שאל אותנו מה הפירוש בעברית למילה "conductor". הפירוש הוא כמובן "מוליך". מוליך – מחבר בין תהליכים, אנרגיה, אנשים, פעולות ומשימות. כלומר, בניגוד למנהל וכפיפים, או למנצח ומנוצחים בתזמורת, איתי סבור שלא בכדי, הביטוי הזה הוא גם נכון יותר להגדרת המנהל בארגון.

אגב, בתזמורת יש את תפקיד ה- leader, אבל תאמינו או לא, הכוונה היא לא למנצח שעומד על הפודיום אלא לכנר הראשי.

קרלוס קלייברג

מכאן עברנו לראות קטע ולדבר על קרלוס קלייבר. ראינו קטע קצר בו קלייבר מנצח על תזמורת ובמבט ראשון, כאילו לא ממש נמצא שם, לא ממש מתייחס לנגנים, אלא או יותר נכון נמצא באיזשהו טראנס פרטי משלו, רוקד ונהנה מכל רגע. הנגנים, כמובן, ניגנו בצורה מושלמת (לפחות לאוזן הלא מקצועית שלי) ונראו סופר מרוכזים בנגינתם וכאילו נגנו לבד, ללא עזרת המנצח. גם הקהל היה משולהב (יחסית לקהל וינאי – כך לפחות לפי טלגם) ומחא כפיים (שלפי טלגם זה מקביל לקהל בהופעה של עינת שרוף שעולה לרקוד על השולחנות).

טלגם שאל – למי לתת את הקרדיט על הצלחת הקונצרט?. מהקהל עלו תשובות שונות, כמו הקהל בתזמורת, מחבר היצירה המוזיקלית, המבנה על האקוסטיקה שבו, ואז נעו התשובות בין המנצח לנגנים. וכמובן הכוונה היתה לדבר על קלייבר – המנצח, הקונדקטור, המנהל של צוות הנגנים. איך יתכן שהתזמורת מנגנת לבד, בצורה כה טובה ללא עזרתו. האמנם ללא עזרתו? ובכלל, מה הוא נהנה כל כך. צחקנו על כך שבדר"כ מנהלים טיפוסיים לא מרבים להנות, לצחוק.. הם באו לעבוד. אם יש לך זמן לצחוק יותר מדי, בוודאי אתה מתבטל. האמנם?

לדעתי, קלייבר, הוא המנהל מסוג "מבעיר השריפות". הוא לא בא לנהל את הנגנים, אלא להשרות עליהם מוזה ואנרגיה לעבודה, להלהיב אותם, לסחוף אותם, לטעון בהם את להט העשייה.

אני גם תהיתי ושאלתי את טלגם, מה קורה בחזרות? כי זה היה נראה כאילו שקלייבר עבד איתם כל כך טוב בחזרות, וכשהם הגיעו לקונצרט, זה היה סוג של קליימקס והם ניגנו בצורה כה טובה ומוכנה, שכעת, כל מה שנותר לקלייברג זה להנות ולרקוד לצלילי המוסיקה.

ואז נשאלה השאלה למה צריך מנצח? האם הוא לא מיותר? אני לא חושבת שקלייברג מיותר בקונצרט. לדעתי תפקידו הוא להשרות אווירה ולסחוף את הנגנים. וכנראה, כמו שראינו בוידאו זה עובד (אפילו על הקהל).

ריקרדו מוטי

קטע הוידאו השני שראינו הוא של המנצח ריקרדו מוטי. באותו קטע וידאו, מוטי נראה מנצח בצורה קפואה מעט. תנועות חדות של ידיו (את התזמורת הוא מפסיק בצורה מעט אגרסיבית, טיפה מאיימת) ללא תנועות נוספות בגופו ובפניו. ניגוד מושלם (מן הסתם) לקלייבר. 

טלגם שאל אותנו האם ניתן לסמוך על מוטי שהמשימה תתבצע? הקהל השיב פה אחד בחיוב. לחלוטין. מוטי נראה כמו מנהל מהסוג המקפיד, הדקדקן, כזה שהמשימות שהוא מטיל על עובדיו מתבצעות במלואן ולפי ההוראות. מוטי בעצם מגלם את ההפך הגמור מקלייבר.

מיד עולה השאלה, מי מנצח טוב יותר, איזה אופי יותר מתאים למנהל. אגב, כששאלו את מוטי מי לדעתו הוא המנצח הטוב ביותר בעולם, הוא ענה: … "קלייברג". כמובן שאין תשובה אחת ומדוייקת, אבל שתי אנקדוטות שאולי יוכלו לתרום לחשיבה בנושא.

טלגם סיפר על מוטי שהגיע לפני כמה שנים לנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הישראלים כישראלים, וכשונים מאוד מעמיתיהם ברחבי העולם, נוהגים לעשות הרבה דברים תוך כדי החזרה, כשהם עצמם לא מנגנים. לנצל את הזמן, לשוחח, לשלוח SMS… כשמוטי הגיע, הנגנים הישראלים שינו התנהגותם ולא העזו לעשות תוך כדי שום דבר אחר וכשאחד הנגנים גרר את הכיסא, מוטי פנה אליו ואמר: "אני לא רואה שום גרירת כיסא בתווים שלי… ".

סיפור נוסף הוא על כך שלפני 3 שנים קיבל מוטי מכתב מכל 700 הנגנים של בית האופרה La scala, שביקשו ממנו להתפטר. הם כתבו לו: "אתה מנצח יוצא מן הכלל. אנחנו מכבדים אותך כי תמיד שאנחנו עושים מה שאתה רוצה התוצאה מצויינת, אך יש לזה מחיר, אתה חונק אותנו ופוגע ביצירתיות ובחופש המוסיקה שלנו.

אז מה ניתן ללמוד משני הסיפורים האלו? האם מוטי הוא מנהל טוב או לא טוב? נאמר כי יכול להיות שמוטי מתאים לניהול פרויקטים לטווח קצר, ולא לטווח הארוך. שלטווח הארוך, יהיה קשה לעובדים להסתדר איתו לאורך זמן… לדעתי כמובן, ההבדל בין קלייברג למוטי הוא בין המנהל מבעיר השריפות  (קלייברג) לבין המנהל המנהלן (מוטי). או לחילופין, בין המנהיג, מעורר ההשראה, לבין מנהל העבודה, שצריך לדאוג להוריד את הפנטזיות של המנהיג לשטח ולתרגם אותן לתוצאות בשטח.

ועוד בהקשר לקלייברג, אולי בעצם החופש שלו מחייב את התזמורת יותר. הוא אומר להם לזכור כי הוא בטח ישכח.. נותן להם משמעות. הרגשה שהם חלק מהתהליך, שהם שותפים לדרך ולכן הוא מגדיל את האחריות והמחוייבות שלהם להצלחת הנגינה.

לאונרד ברנשטיין

לקראת סיום השיחה הוקרן עוד קטע אחד של לאונרד ברנשטיין שעבד עם תזמורת שהורכבה בעיקר מנגנים צעירים. על ברנשטיין היה להכין את הנגנים לקונצרט בזמן קצר. כנראה שהאווירה היתה לחוצה והנגנים לא היו במיטבם. הטקטיקה של ברנשטיין היתה להפוך את הנגנים לחלק מהתהליך, כלומר, לא הוא מולם מורה להם איך לנגן, אלא שהאיך והמחוייבות תבוא מתוכם.

בהתחלה ברנשטיין אמר לנגנים הצעירים "אני חושב שאתם מנומסים מדי, תהיו יותר חייתיים". לפי טלגם, הבחירה הזאת לא היתה מקרית, שהרי הוא היה יכול לומר להם, "אתם צעירים" וכ"שתגדלו תבינו" ו"עד אז תנגנו איך שאני אומר לכם". אבל ברנשטיין בחר להיכנס אל תוך עולם הדימויים של נגני התזמורת. ברנשטיין ביקש לעורר בהם תחושה של להט, של חיבוק עצים, של הרחת רגבי האדמה. את התחושה הזאת הוא רצה שהם יביאו מתוכם, ולכן, על פי טלגם, הוא לא אמר להם שהוא "זוכר את זה כמו אתמול" – כלומר, לבקש מהם שיתחברו להרגשתו, אלא בחר בטקטיקה של "השעיית האי אמון" (מושג הלקוח מהתיאטרון – שאתה אמור לא להאמין לדברים הקורים על הבמה, אבל אתה נסחף) ואומר להם: "אתם הייתם שם".

הדרך של ברנשטיין היא כמובן מעניינת כי הוא לא אומר להם אתם צריכים לעשות כך וכך, וגם לא, "אתם יכולים לעשות כך וכך", אלא אומר להם "אתם כבר עשיתם כך וכך", אז עכשיו כל מה שנותר לכם הוא להיזכר בכך ולעשות את זה שוב. אם נדבר על ניהול, הטקטיקה של ברנשטיין גורמת לעובדים ל"חוללות עצמית" – להאמין בעצמם שהם יכולים לבצע את המשימה, לנגן בצורה הטובה ביותר. החוללות העצמית הזאת כמובן שגורמת לעובדים להעצמה ולהגברת המוטיווציה שלהם."אם אני יכול לעשות זאת, אז אני רוצה לעשות זאת".

כאן בחר איתי טלגם לסיים את הרצאתו ובהחלט השאיר חומר למחשבה. ללא ספק ההרצאה היתה  מעניינת ביותר. הדרך שבה איתי טלגם בחר לעבוד על מנהלים/עובדים/אנשים, היא מרתקת (ומן הסתם היה לי קל להתחבר אליה) כי הוא לוקח את תחום עיסוקו ומקביל אותו לתחום הארגוני ניהולי.

כמובן שמה שעוד תרם להנאתי הוא האירוח ב-HUB, המרפסת, הצלילים ואופיו החביב בעליל של טלגם.

מתויג: איתי טלגם, מנהיגות, ניהול

Posted in: ניהול עובדים, סרטוני וידאו, פיתוח ארגוני, רשמים מכנסים